פרשת מסעי פטירת אהרון הכהן א בחודש אב :

כאשר נסתלק אהרון אומרת התורה "ויבכו אותו כל בית ישראל". מהמילים "כל ישראל" לומדים חז"ל שהאנשים וגם הנשים בכו על מיתת אהרון מפני שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומשכין שלום בין בעלי מריבה בישראל ובין איש לאשתו[יא]. חז"ל דורשים שבאותו הדור היו רבבות של ילדים בשם אהרן, שכאשר היה מתח בין איש לאשתו, אהרן היה מביא שלום ביניהם, ועל ידי כך היו זוכים לפרי בטן, והיו קוראים לבן על שם אהרן הכהן שהביא שלום ביניהם

דמותו של משה רבנו, לעומת זאת שונה ומנוגדת מדמותו של אהרון. משה הוא מוכיחן של ישראל וסובר "יקוב הדין את ההר"[יב]. מכיוון שכך, כאשר הסתלק משה לא בכו אותו כל ישראל. ודאי בני ישראל נצטערו מאוד על מות משה, אך אין היה זה צער מוחלט כצער על מות אהרון מפני שהייתה לבני ישראל רווחה על כך שפסקו מעליהם התוכחות -"עבדא בהפקרא ניחא ליה"[יג]. 

מידת הקפדנות בדמותו של משה רבנו מתחדדת במיתת אהרן. על הפסוק "ויראו כל העדה כי גוע אהרן"[יד], דורשים חז"ל מדרש תמוה ונורא מאוד, המסביר כיצד יתכן כי בני ישראל ראו שאהרן גוע, והרי זה היה בהר ההר ואילו הם היו למטה?  אלא, שכשירדו משה ואלעזר בלי אהרן, שאלו ישראל היכן אהרון. אמרו להם – מת, ולא האמינו להם, וביקשו לסקול אותם כי חשדו בהם שהם הרגו את אהרן. ומוסיפים חז"ל ואומרים ישראל למשה, יודעים אנחנו בך שקפדן אתה, שמא אמר אהרן דבר שלא כרצונך והרגת אותו. כל זמן שהיה אהרן חי, הרגישו ישראל את מנוחת הדעת והשלום שהשרה אהרן ביניהם אך מיד כאשר הסתלקה רוחו של אהרן הם הרגישו ביתר שאת את קפדנותו של משה רבנו. על כן, כאשר ראו בני ישראל את משה רבנו יורד מן ההר ללא אהרון חששו שמא מתוך קפדנותו הרג את אהרן. לא נחה דעתם, עד שהראה הקב"ה לעיניהם את מיטת אהרון ואת ההספד שהספידו. 

                      אָב וָאֵם

דמויותיהם המנוגדות של מנהיגי ישראל משה ואהרון, הם כדמויות האב והאם בבית ישראל. אי אפשר למשה בלא אהרן ואי אפשר לאהרן בלא משה. פעמים משה גדול מאהרן ופעמים אהרן גדול ממשה אך הם שקולים זה כנגד זה.

משה רבנו כדמות אב קובע את החוקים, שם את המגבלות, מוכיח ומיירא את ישראל. משה רבנו הוא "שושבינא דמלכא" שמביא את דבר ה' לעם מלמעלה למטה כשושבין המלך. לעומתו, אהרן הכהן משמש כדמות האם המגוננת והסוככת בחמלתה על בניה. אהרון המדבר טוב על ישראל, אוהב שלום ורודף שלום ונושא את שמות בני ישראל על ליבו תמיד. הוא "שושבינא דמטרוניתא", שמביא את דבר העם ואת טובתם אל אביהם לשמים, מלמטה למעלה, כשושבין המטרונה[טו]. 

אהרן הכהן לא הוכיח את ישראל מעולם. אפילו בחטא העגל, כאשר רצו ישראל לעבוד עבודה זרה למרגלות הר סיני, אהרן לא הוכיחם ולא הלך כנגדם אלא השתתף עימם ובעינו הטובה ניסה לנווט את רצונותיהם לכיוון ראוי ולתקנם באומרו "חג לה' מחר". אהרון אולי ציפה שזריקת הזהב לאש תוריד מלמעלה אש מן השמיים כמו שהתרחש ביום השמיני לחנוכת המשכן- "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם", ומתוך תאוות הזהב תתגלה אש התשוקה של ישראל אל הקב"ה. זוהי בדיוק עבודת הקורבנות המתגלה באהרון הכהן ובזרעו הכהנים אשר לוקחים את הצדדים הנמוכים והבהמיים שבישראל ומעלים אותם לשמים.

כאשר משה רבנו יורד מהר סיני ומתלונן לאהרן על מעשה העגל עונה אהרון מתוך הבנה עמוקה לעם "אתה ידעת את העם כי ברע הוא"[טז]. מידת השלום של אהרון אוהב הבריות ומקרבן לתורה, המבין שיש ללכת עם העם ולא כנגדו, היא שמגינה על ישראל במסעות הדרך, לבל יפול, ירחיק ויאבד. 

                        משנכנס אב   

כל מ"ב המסעות- "בצאתי ממצרים", הינם רמז והכנה לטלטלות של ישראל בכל גלויותיהן- "בצאתי מירושלים". עיקר המסעות, המשברים והנפילות מתרחשות  בחורבן הבית הראשון והשני ובגלות הארוכה שגלו ישראל מנויהם. ביציאה ממצרים, ישנם כל המעלות הגדולות של השראת שכינה- עמוד ענן ועמוד אש, מעמד הר סיני, קריעת ים סוף, ניסים ומנהיגים צדיקים – משה, אהרן ומרים. אך בלכתנו בדרך הגלות בה אנו מצויים מאז חורבן מקדשינו עד ימינו, אין מנחם לנו. משנכנס אב ממעטין בשמחה ומתחילים ימי הפורענות של "ובלכתך בדרך". ימי יציאה לדרך הגלות, ימי חורבן, חטא ונפילה. ימים בהם יוצאים ישראל מארצם למסעות הגלות על פני ארבע כנפות הארץ - ויסעו ויחנו, ויסעו ויחנו.  חודש אב, כשמו, יש בו כמו בדמותו "האבהית" של משה רבנו המוכיח את ישראל, תוכחות ופורענויות.

לכאורה היו צריכים ימים אלו להיות ימים של תשובה, במקביל לארבעים ימי התשובה מיז' בתמוז עד ראש חודש אלול לאחר חטא העגל בהם התפלל משה וזעק לסליחה. אך בתשעה באב בקינות ובאיכה אין סליחות ואין אנו מזכירים כמעט את עוונותינו. במגילת איכה אנו מזכירים אמנם כי חטאנו ואומרים "נחנו פשענו ומרינו", אך לא כמו ביום הכיפורים שאנו אומרים- "אנו עזי פנים ואתה רחום וחנון, אנו קשי עורף ואתה ארך אפיים", בתשעה באב אין אנו אומרים שאמנם אנו מלאי עוון אך ה' סולח ומלא רחמים אלא- "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ"[יז]. בתשעה באב אנו שואלים את הקב"ה איך נהג עימנו הקב"ה כך. בקינות אין אנו מזכירים את חטאינו שחטאנו נגד ה' אלא את כאב גלותנו שעשה לנו ה': "זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ"[יח]. הקושיה הגדולה שאנו שואלים בימי החורבן היא כיצד הקב"ה נהג בנו במידת הדין ולא סלח לנו. היכן הסליחה ורחמי שמיים? 

תשובה לכך אנו מוצאים בראשיתו של חודש אב. בתחילת מסעות הגלות של חודש אב הקדימה התורה רפואה למכה. הנחמה טמונה כבר בראשית חודש אב, ביום פטירתו של אהרן הכהן החל בראש חודש אב. אהרון הכהן הוא מנחמם של ישראל, אשר מעולם לא הוכיח את ישראל ותמיד דיבר טוב על ישראל. בכל טלטלות הדרך ובכל המשברים, אהרון הכהן הוא מנחם אב. הקב"ה מבטיחנו "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם"[יט]. דווקא בנחמת האם, שהבן מתרפק בחיקה הגדולה מנחמת האב, ינחמנו ה'. נחמתו "האימהית" של אהרון היא נחמתנו בעוניינו, לתוכחות הפורענות של חודש אב.  

            תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ

כיצד מנחמנו אהרון הכהן? במדרש, על הסתלקותו של אהרון אומרים חז"ל שהקב"ה הספיד את אהרון בפסוקים ממלאכי: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן.  כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ"[כ]. יש להקשות: כיצד דרך השלום של אהרון היא דרך אמת? בתוכחות האב אכן ישנה אמת וצדק אך כיצד בדברי השלום של האם המשדלת את בנה ישנה אמת? פעמים רבות האם בדבריה 'מחליקה' ו'מטייחת' את האמת שהרי משנים מפני השלום. אהרון הכהן בעצמו השתמש בשקר על מנת להשכין שלום בין איש לרעהו, שהיה הולך לבעלי המריבה ומספר לכל אחד מן הצדדים כי חברו מצטער ומבקש להשלים וכך היה מפגישם ומשלים ביניהם. אם כן יש לשאול מה אמת יש בדרכו של אהרון? האם יעלה על דעתנו, לומר כי אהרן הכהן העמיד את כל השלום על שקר?  

נסביר את האמת בדרכי השלום של אהרון הכהן. אהרון הכהן יודע את העם ברעתו ובחולשותיו. כמו האם, המשדלת את בנה בדברים ומבינה כי ילדה עוד נמצא בדרך, בתהליך של צמיחה והתקדמות, במעבר ממקום למקום, אשר הסכנות בו רבות. האם מבינה כי בשל כך כרוכה הליכתו בנפילות. כל מה שהילד חוטא ואינו מדייק במהלכיו זה מפני שהוא עוד נמצא בדרך ובתהליך ההתפתחות האישית שלו ולכן נתון לסכנות ולחולשות שבדרך. גם אהרון הכהן יודע "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ". הוא יודע כי אמנם עושים ישראל מעשי נערות אך מעשים אלו נעשים מפני הנערות וחוסר הבשלות בהם, בהיותם עוד הולכים בדרך וה' נמצא עימם ואוהבם גם בטלטלות הדרך.

תורתו של אהרון הכהן בשידוליו ודיבורו הטוב על ישראל היא היא תורת אמת, מפני שאכן צריך ללכת עם הנער הנמצא בדרך, להיות עימו בצרתו, בנתינת כתף ובמילות אהבה על ליבו. אמנם צריך שיהיה גם אב שיוכיח את הנער אך הקרקע הפורייה והמצמיחה באה דווקא על ידי אהבת האם. עיקר הצמיחה והמשך ההליכה בדרך מתרחשים דווקא במידת השלום של אהרן הכהן שהוא בנחמתו מוליך את ישראל במסעות הדרך ובקשייה.   

                   דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם

גם אנחנו צריכים בדורותינו אלה, בימים שבהם ממעטין בשמחה, מפני הליכתנו בדרך הקשה של הגלות, להחזיק במעוזו של אהרן הכהן, ולנחם את עם ישראל. עיקר המוטל עלינו הוא בנחמה. לדבר נחמות לישראל, לשדלם בדברים, ולהרבות שלום, כמו אהרן הכהן: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ"[כא]. בימים האלה, ערב חודש מנחם אב, אל לנו להרבות בדברי תוכחות. כפי שאמר הרב לפקוביץ', ראש הישיבה הקטנה לצעירים שעל יד ישיבת פונוביז', כי בדור שלנו אין  עוד "שמאל דוחה", אלא רק "ימין מקרבת". 

מתוך יום פטירתו של אהרן הכהן אנו צריכים להתחזק ולהרבות ב"ימין מקרבת", לשדל את ישראל בדברים, להרבות שלום בין הבריות, ולשאת את שמות בני ישראל תמיד על ליבנו, באהבה. ומתוך שאורו של אהרן יחזור להאיר בעולם, אף אנו ננוחם, בעזרת ה'. 

                     יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה

עיקר הנחמה נעוצה בהבנת פשר המסעות. כאשר עומדים בני ישראל בערבות מואב בשנה הארבעים ערב הכניסה לארץ, חוזר משה ומונה את כל מסעי בני ישראל מפני שמנקודת מבט של שנת הארבעים, לאחר שעברו ישראל את כל המסעות והמשברים, כעת הם יכולים להתבונן בכל מסעותיהם מפרספקטיבה של גאולה. מתוך מגע ושייכות לארץ ישראל, ערב הכניסה לארץ יכולים בני ישראל להתבונן ולהבין כיצד כל התהליכים שעברו בדרך, המעידות והנפילות, גידלו אותם ובנו בהם קומה חדשה. כך דורשים חז"ל על פרשתינו- "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת"[כב], שכל אותם מקומות שישראל עברו בהם במדבר, הקשיים, הסכנות והמזיקים שבדרך, יהפכו כולם ממדבר למקום פורח, ומשממה לששון. עיקר השמחה בגאולה נובעת מפני שעל ידי כל מניית המסעות בשנית מתהפך הכל לטובה. זוהי אף עיקר הנחמה שבגאולה, שהאדם מתנחם בכך שהוא יודע כי כל הדרך שעבר היתה חלק מתהליך ארוך של גידול וצמיחה והיא היא מצטרפת לשמחה השלמה של הגאולה.

ראיית כל תהליך הגלות, המסעות, הנפילות והקשיים שבדרך, כחלק בלתי נפרד מן הגאולה סופה שתוליד הודיה על הדרך וקשייה עד כי נֹאמר: "אודך ה' כי אנפת בי"[כג]. באותו אופן, לעתיד לבוא ימשיכו לקרוא את מגילת איכה אך בשמחה, מתוך שיבינו אותה בדרך אחרת: "איכה ישבה בדד" – בעבר, "העיר רבתי עם" – בהווה. כל האבלות והיגון שבה יהפכו לששון ושמחה של הגאולה וכאשר נתבונן שוב בכל המסעות והמשברים שעברנו, עיקר נחמתנו תהיה בכך שמכל המשברים שעברנו צמחה ובאה הגאולה. כמעלת בעל תשובה על צדיק גמור, כך גם המעלה של מי שהופך את המדבר לארץ נושבת, שכל הצער והקושי לא היו לריק אלא בנו בו קומה נוספת והובילו אותו למדרגה עליונה ונשגבה. 

יהי רצון וישוב ה' את שביתנו כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב, ונזכה להתנחם בגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן. 

חודש טוב ומבורך הרב שמעון מלכה