ולהורות את בני ישראל (י י"א)

בתקופה זו, שבה מתגברות הצרות רח"ל, וייסורים רבים פוקדים את בני האדם, באים אלינו אנשים ושואלים: "למה זה מגיע לנו?"…
שמעתי פעם סיפור מהגאון רבי יעקב גלינסקי, ויש בדבריו תשובה ברורה וחותכת לשאלה הנ"ל.
בילדות, סיפר הגר"י גלינסקי, התגוררו ליד ביתנו שכנות שלא ידעו קרוא וכתוב. הן התכנסו מידי לילה לצידה של אימי ע"ה, שכמובן ידעה את מלאכת הקריאה, ובקשו שתקרא בפניהן מתוך העיתון מה התרחש בעולם.
יום אחד הקדימה אחת השכנות לבוא, הרימה את העיתון מהשולחן והסתכלה בו. לפתע היא מרימה קול צעקה וצווחה, ואימי, שהיתה עסוקה בעבודות המטבח, ניגשה אליה בבהילות ושאלה מה קרה.
השכנה הצביעה על תמונה שהופיעה בעמודו הראשון של העיתון, וצעקה: "איך את מסוגלת להתעסק עכשיו בקילוף תפוחי אדמה, בשעה שבעיתון מופיעה תמונה של אנייה שטבעה, ומי יודע כמה אנשים נספו באסון הנורא הזה!"
התפלאה הרבנית גלינסקי על הדברים, כיון שכאשר עברה על כותרות העיתון באותו בוקר, לא ראתה שם תמונה של אנייה טובעת.
כאשר התקרבה הרבנית אל השכנה וביקשה לראות את התמונה, היתה צריכה להתאפק בכוח כדי לא לפרוץ בצחוק.
השכנה ברוב סכלותה, ומכיוון שלא ידעה לקרוא, החזיקה את העיתון בצורה הפוכה, ולכן גם התמונה שבה הופיעה האנייה, נראתה הפוך, והציגה את האנייה כטובעת בים…
ובמציאות, היתה זו אנייה מפוארת שיצאה להפלגת הבכורה שלה מנמל האם באנגליה. הצלם שהנציח את ההפלגה, ביקש להראות את יופייה ואיכויותיה של הספינה החדשה, וזו גם היתה הסיבה שהעיתון פרסם את התמונה.
לא טביעה היתה כאן, ולא אסון: אלא פריחה והתחדשות. צריך רק לדעת איך לקרוא את התמונה, ובאלו משקפיים להתבונן בה.
יש בסיפור זה דברי תשובה נאותים לכל אלה הבאים ושואלים למה באה עליהם הצרה. התשובה היא, שיש להם טעות גסה בפיענוח התמונה שלפניהם.
הם סבורים שצרה התרגשה עליהם, אבל האמת היא שלא צרה היא זו, אלא טובה גדולה מאת השי"ת, העטופה בסימנים וברמזים שאינם מוכרים לנו.
כשנתבונן בפרשת השעבוד במצרים, אומר הרב דוד יצחק נבנצל זצ"ל, נגלה שגם התהפכה התמונה מן הקצה אל הקצה, ואם פרעה חשב שדבר פלוני יגרום לעם ישראל להיות שקועים חזק יותר בעבודת הפרך שלו, הרי שדווקא דברים אלה, דווקא הם, הביאו לגאולה ולישועה.
הנה כמה דוגמאות.
כפי העינוי וקושי העבודה, כך עלתה והתגברה שוועתם של בני ישראל, ויצאה מעומק ליבם, ולכן נשמעה ונתקבלה, כפי שנאמר בפסוק.
הדאגה והפחד שקננו אצל פרעה ממושיע של ישראל, הביאו לטהרתה של בתיה מהעבודה הזרה, ועל ידי כך זכתה להציל את משה, ולגדלו בבית פרעה, עד שיצא לראות בסבל אחיו, וביקש להושיעם.
רצון פרעה להמית את משה הביא לבריחתו למדין, מקום שבו מצא את מטה האלוקים, והתרחש לו הנס בסנה, ושם גם קיבל את דברי הבבואה והשליחות מאת ה' להצלת בני ישראל ממצרים.
עיקשות ליבו של פרעה, גרמה לריבוי המכות בתוספת הניסים הלויים שהתרחשו בכל מכה, מה שהביא לחיזוק האמונה אצל בני ישראל, ובהסכמתם לצאת למדבר, בהנהגת משה רבנו.
כמה מאושר הוא האדם היודע לצפות בתמונה ו'לקרוא' אותה כשהיא מונחת במצב ישר, ועושה את רצון בוראו בתמימות, ובשימת לב תמידית.
הרה"ג רבי זאב רוזנטל זצ"ל, מחשובי התושבים ברמת אלחנן, דיבר לפני בני משפחתו על עניין הייסורים, ועל על כך שהאדם מתעורר רק כשאר נוחתים עליו ייסורים, ואילו כשהשי"ת משפיע עליו טובות ומתנות ללא סוף, אין הוא מתבונן בכך, ואינו מתקרב לה' בעקבות החסדים הגדולים הללו.
הוא המשיל את התופעה הזו של אי שימת לב לחסדי השי"ת, לאדם שנתקע בקומה החמישים באחד מגורדי השחקים באמריקה. היה זה בשעה שכל המשרדים כבר היו סגורים, ולכן איש מעובדי המשרדים בקומה, ובקומות הסמוכות, לא היה כבר במקום.
היחידים שהיו יכולים להושיעו, הם עובדי האורח שהתהלכו ברחוב למטה, במרחק כמאתיים מטרים ממנו. למרות הבדלי הגובה בינו ובין הרחוב, ניסה לעורר את תשומת ליבם של העוברים והשבים, צעק ככל שגרונות הרשה לו, ואף הניף בסודרו.
אבל אף אחד לא שמע אותו.
מה עשה?
הוא הוציא ממגירתו שבמשרד כמה סוכריות, והשליך לעבר הרחוב. האיש היה בטוח שברגע שהסוכריות תפגענה באנשים, הם ירימו את עיניהם אל על, כדי לראות מי הוא זה שהשליך את הסוכריות, ואז יבחינו בו, ויבואו להצילו.
ברם , גם לאחר שהסוכריות פגעו באנשים, הם לא שאלו שאלות מיותרות, אכלו את הסוכריות, ולא היה אכפת להם מאין נזרקו.
כיון שראה שבכך לא יודע, החל להשליך חבילות של דולרים. אבל גם אלה לא עוררו משום מה את העוברים והשבים להסתכל מה למעלה מהם, ולראות מי הוא זה ואי זה הוא המשליך עליהם את הכסף.
גם חפיסות שוקולד שהשליך לרחוב, עדין לא הביאו אליו את שימת הלב המיוחלת.
מאחר שכל הפתרונות לא סייעו לא עדין להיחלץ משביו, החל להשליך חפצים שהיו במשרדו, מאפרות, עטים, פנקסים, אבל האנשים שעליהם נחתו החפצים הללו, עדין לא החליטו להרים את ראשם למעלה, ולהסתכל מהיכן הגיעו החפצים.
גם כאשר החל האיש לזרוק אבנים קטנות, עדין לא עלתה דעתו של אף אחד להרים את עיניו ולהביא לעבר הקומות הגבוהות של הבנין.
האיש היה כבר על סף ייאוש. לפתע הוא מצא במשרד אבן גדולה שהובאה פעם למשרד כמתנה מעורך דין מפורסם. היתה זו אבן יקרה, אבל כיון שלא מצא פתרון אחר, החליט להשליך את האבן לרחוב. מי שהאבן תנחת על ראשו, בוודאי יהיה מוכרח כבר להסתכל למעלה…

וכך הווה, האבן הושלכה ופגעה העובר אורח, שהזעיק מידית את המשטרה. הדבר הראשון שעשו השוטרים הוא להסתכל למעלה ולראות מי השליך את האבן לרחוב.
וכשהסתכלו למעלה, הבחינו בידיו המושטות לעזרה של האיש שנתקע בקומה החמישים.
כך גם דרכו של הקב"ה, אבינו אב הרחמן. בתחילה הוא נותן לאדם מתנות, משפיע עליו שפע בלי די, ומצפה שהאדם ישים אל ליבו שהמתנות ניתנות לו על ידי הבורא, וישפר את דרכיו ומעלליו.
רק כאשר האדם אינו שתת ליבו לכך, מנסה הקב"ה לעורר אותו באמצעות הצרות והמועקות שהוא מביא עליו.
ועל כל אחד מאיתנו מוטלת החובה, אמר הרב רוזנטל, להתבונן בחצי הכוס המלאה הניתנת לו מן שמיא, ולא לחשוב רק על הצרות האופפות אותו
השבת שבת מברכין חודש אייר ר״ת אני ה רופאך בעזרת ה יבא עלינו החודש לטובה לברכה לרפואה שלימה פרנסה בשפע בברכה הרב שמעון מלכה יור מועצה הדתית חצור

 

בפרשתנו מופיעים שלושה פסוקים מיוחדים במינם, סגוליים ונשגבים, אשר העולם עומד בזכותם פשוטו כמשמעו. אינני אומר זאת לתפארת המליצה, אלא כך אומרים חז"ל במפורש בתלמוד ירושלמי (סוטה ט, יד):

"רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות… אמר רבי זעירא ראשונה ראשונה מתקיימת. מי מבטל? רבי אבין בשם רבי אחא אמר ברכת כהנים מבטלת".

שלושת הפסוקים הללו של ברכת כהנים הם עוצמתיים לאין ערוך ושיעור, עמוקים ורחבים מיני ים, ואין לנו כמעט שום השגה אמיתית מה הם עושים ופועלים עבורנו, ומה יש לנו בזכותם.

הנצי"ב מוואלז'ין זצ"ל (ספרי, פרשת נשא, בפתיחה לברכת כהנים) כותב לשון נוראה ומבהילה: "כל הברכות שבעולם נכללות במילות הקצרות שבברכת כהנים, ואין מה להוסיף עליהן!".

ובספר 'שערי אורה' (שער י) כתב עוד דברים מופלאים: "הכהנים פותחים בברכתם את 'עולם הרחמים', שאין בו דינים כלל, ואף אם ישראל חוטאים ביותר, אין זה משפיע על השפע אשר נשפע עליהם בזכות ברכת כהנים, וכל הפמליה של מעלה מחכים ושמחים בברכת כהנים, וכל מה שאנו עומדים וקיימים היום הוא בזכות ברכת כהנים".

ובאמת הכרתי כמה וכמה גדולי תורה אשר הבינם מדעם לחבב, להעריך ולייקר את ברכת הכהנים בכל ליבם, ולא ויתרו עליה בשום פעם.

הגאון רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל' ריימלעס. דמות פלאים של גאונות מרקיעה שחקים, בקיאות מופלאה בכל מכמני התורה, התמדה ושקדנות מאין כמותה, ועבודת השם בסילודין.

הוא היה מקפיד על מצוות ברכת כהנים עד מאד, והיה ניכר עליו כי זה בנפשו. תמיד הוא הידר שיהיו בישיבה לכל הפחות שני כהנים שיברכו, ובימי הדין הידר שיהיו לא פחות מעשרה כהנים. הוא טרח ויגע רבות לְחַזֵר אחר הכהנים, לקרבם, להאיר להם פנים ולהיטיב עימהם כדי שיבואו לברך מתוך אהבה ושמחה.

את החיבה ששמר הרב גוסטמאן לכהנים, כנראה למד גם מהנהגת גאון הדור, מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, באשר זכה להימנות בין אנשי אמונו ומקורביו הגדולים.

הגאון רבי שמחה הכהן קפלן זצ"ל, רבה של צפת, היה רגיל בבחרותו לאחר בר המצווה להתפלל בבית מדרשו של רבי חיים עוזר, שם היה הוא הכהן היחיד. כאשר היה מסיים את ברכתו היה רבי חיים עוזר מחבקו ומנשקו, ואומר לו בחיבה: "קיבלת את המנדט לברך את יהודֵי וילנא בברכת כהן". גם בחג הסוכות הראה לו רבי חיים עוזר הוקרה וחביבות יתירה, והושיבו בראש השולחן באושפיזין דאברהם אבינו, למרות היותו הצעיר מבין המסובים.

הרב גוסטמאן תיאר פעם באוזני, כי בצעירותו כשנמנה על תלמידי ישיבת 'שער התורה' גרודנא בליטא, זכה להתברך בברכת כהנים מפי מורו ורבו מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל ברגלים. "חרוט בזכרוני", אמר לי הרב גוסטמאן, "אותם רגעים בהם היה עולה רבי שמעון לדוכן. רבים מתלמידי הישיבה התקבצו סביבו, ועמדו לפניו בכובד ראש ויראת הכבוד בכל מהלך הברכה, וכאשר ירד מהדוכן היה פחד להביט בזיו דיוקנו. פניו בערו כלפידים ונדמו כפני מלאך אלוקים ממש, ניכרה עליהם בחוש השראת השכינה!".

חרוט בזכרוני מראיהם של הגאונים הצדיקים רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, ורבי משה יוסף מילצקי זצ"ל, אב"ד בירושלים, שהיו ממש נלהבים מברכת כהנים. הם כיתתו רגליים מ'שטיבל' אחד למשנהו בשביל לחזר אחר ברכת כהנים, להרוויח את הברכה המופלאה הזאת שוב ושוב. כאשר לא השתתפו כהנים במנין בו הם התפללו, היו מסוגלים להיטלטל גם לשכונות מרוחקות יותר, דבר שבא על חשבון זמנם וכוחם, העיקר שלא להפסיד ברכת כהנים מפי שני כהנים.

בניו הגאונים שליט"א של רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, סיפרו שתי עובדות שמעידות עד כמה היה ענין ברכת כהנים בנפשו, וחשוב ויקר לו:

בנו הגאון רבי יחיאל מיכל שליט"א סיפר, כי שנה אחת כשהיה עדיין ילד קטן, בליל שבועות הוא נשאר ער כל הלילה, ולאחר שנגמרה התפילה כבר ציפה לבוא הביתה לישון. אך אז אביו הציע: "בחסידות גור מציינים היום את יום השנה לרבי בעל ה'אמרי אמת' זצ"ל, ומן הסתם נמצאים שם מאות כהנים. הבה נלך יחד לשמוע שם 'ברכת כהנים', כי בין מאות הכהנים שנמצאים שם ודאי יש גם כמה כהנים מיוחסים".

כשהבן ניסה להשתמט בטענת עייפות, השיב לו האב בלהט: "תאר לעצמך, כי מישהו היה בא אליך כעת ומציע לך להצטרף אליו לביקור בהיכלו של הגאון מוילנא זצ"ל בשביל לקבל ממנו ברכה, וכי גם אז היית טוען כי אתה עייף? הרי פשוט לי כי היית רץ ממרחקים כדי לקבל ממנו ברכה… והנה כאן, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח בתורה 'ואני אברכם', ואתה מתלונן על עייפות?!".

בתקופה בה התגורר בירושלים הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, ארגנו על פי רצונו מנין יחודי לתפילה לכל ימות השנה, מנין שהורכב מאברכים חשובים, תלמידי חכמים ויראי שמים, והתנהל על פי רוחו של המשגיח, בכוונה, במתינות ובטהרת הלב. ביניהם נמנה גם תלמידו רבי משה אהרן.

בפרוס הימים הנוראים פנה המשגיח אל רבי משה אהרן ושאלו: "האם גם בראש השנה ויום הכיפורים נזכה להשתתפותך במניין?". אך רבי משה אהרן לא הגיב. המשגיח הוסיף לשאול: "נשמע כי אתם מסופקים בדבר? שמא לא מוצא חן בעיניכם המניין, ולכן אתם שוקלים להימנע מלהתפלל בו בימים נוראים?".

רבי משה אהרן השיב בשלילה: "לא ולא, חלילה וחס, המניין הוא אכן טוב וחשוב, אולם חוששני שלא יהיו שני כהנים בתפילה, ולכן לא אוכל להתפלל במנין הזה. שכן בשלמא בשאר ימות השנה, כאשר אין שני כהנים, לאחר התפילה אני הולך לבית הכנסת אחר להתברך, אולם בראש השנה ויום הכיפורים הרי לא אוכל ללכת לבית הכנסת אחר…".

המשגיח השיב לו, כי יעשה מאמצים להשיג שני כהנים למניין, והעיקר שרבי משה אהרן יבוא להתפלל עמו במניין.

לבסוף הגיעו לעמק השווה כי רבי משה אהרן יבוא להתפלל במניין, ואם יבחין בתחילת התפילה כי אין שני כהנים יעזוב את המניין וילך להתפלל בבית הכנסת אחר.

ואכן, רבי משה אהרן הגיע להתפלל במניין, אך למרות מאמציו של המשגיח, לא באו שני כהנים למנין, ונאלץ רבי משה אהרן לוותר על התפילה במחיצת רבו הגדול, כדי שלא יפסיד ברכת כהנים בימים הנוראים.

לאחר התבוננות מועטה בדברי חז"ל המפליגים נוראות במעלת ברכת כהנים, חשיבותה וסגולתה, מבינים מה עמד מאחורי הנהגתו זו של רבי משה אהרן, ואדרבה,  לא מובן כיצד שייך לנהוג אחרת.

די להביט בדברי הזוהר הקדוש (פרשת נשוא דף קמז, א) שכתב: "בשעה שהכהן נושא את כפיו, צריכים העם לשבת באימה וביראה, ועליהם לדעת כי השעה ההיא היא עת רצון בכל העולמות, ומתברכים העליונים והתחתונים, ואין דין שולט בכולם, ועל ידי זה נמצא שלום בכל העולמות, וזה שכתוב וישם לך שלום. לכן יזהר האדם שלא להפסיד את הברכות של שעת רצון".

ברכת כהנים היא זו המזכה אותנו בכל הברכות וההשפעות הטובות!

שמעתי מיהודי תלמיד חכם ומזכה הרבים, כי לפני כמה שנים ביקר בעיר 'סופיה', בירתה של מדינת בולגריה. שם פגש יהודי ישיש, בן למעלה מתשעים, אשר נושא בתפקיד הגבאי הראשי של בית הכנסת הוותיק בעיר.

מדובר באחד מבתי הכנסיות ההדורים והמפוארים ביותר בעולם. תבניתו וצורתו של בית הכנסת מדהימים. הרקמות, הרצפות, הגילופים, הנברשות, הרהיטים והחלונות, מעוצבים בתכלית הפאר, בניחוח עתיק בן מאות שנים.

בשנים האחרונות כמעט תמו תושביה היהודים של סופיה, בשל כך בית כנסת מפואר זה עומד שומם כמעט כל השנה מבחינה רוחנית, ולדאבון לב הוא משמש כאתר תיירות יהודי היסטורי שמבקרים בו תיירים רבים.

הגבאי הישיש עשה לו סיור בהיכל בית הכנסת, במהלכו הצביע בפניו על חור גדול שנפער בצד התקרה, והסביר כי בימי מלחמת העולם השניה הנאצים הארורים החריבו את כל בתי הכנסיות ומרכזי התורה באיזור, מלבד בית הכנסת הנוכחי שנשאר קיים על עמדו. אמנם גם הוא הוזק מעט, כפי שניתן לראות בצד התקרה, אך עד לאחרונה הוא עדיין שימש כמקום תפילה חשוב.

"שנים רבות הילכה כאן שמועה ועברה מפה לאוזן", הסביר הגבאי, "כי אחד מגדולי התורה הנודעים טען, כי סיבת הישרדות בית הכנסת זה בשונה מבתי כנסיות האחרים, נעוצה בשתי הנהגות שהוקפדו עליהם בבית כנסת זה עד מאוד: האחת, מצות 'מקדשי תיראו', כל השנים נשמרו כאן מלשוחח דברי חולין. שנית, כאן הקפידו לברך ברכת כהנים מידי יום ביומו, חוק ולא יעבור".

"לדברי אותו גדול בתורה", הפטיר הגבאי, "זכויות אלו עמדו לבית הכנסת להינצל מחרי האף הגדול ששלט בעולם בשנות הזעם".

זהו הכח העצום של ברכת כהנים. מדהים!

שבת שלום הרב שמעון מלכה

יו"ר המועצה הדתית חצור

​

​

חג השבועות 
מדוע לא השכימו כלל ישראל לקראת קבלת התורה?

ומהו טעם מנהגם של ישראל להיות ניעורים כל ליל שבועות ולעסוק בתורה? מה בין הלוחות הראשונים ללוחות האחרונים?

"ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה"

(שמות יט, יז, מתוך קריאת התורה לשבועות)

"ישנו ישראל עד שתי שעות ביום, ששינת יום העצרת עריבה והלילה קצרה. ויצא משה ובא למחנה ישראל והיה מעורר ישראל משינתם, ואמר להם עימדו משינתכם וכו', שנאמר: 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה'"

(פרקי דרבי אליעזר פמ"א)

"איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה, וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן"

(מגן אברהם הקדמה לסי' תצד)

דברי המדרש: "ישנו ישראל עד שתי שעות ביום", תמוהים עד מאד, הלא ישראל ידעו שעליהם להתכונן לקראת קבלת התורה, שהרי נצטוו להתקדש בשלשת ימי הגבלה בטרם בוא יום מתן תורה, ואם כן כיצד זה לא עלה בדעתם להשכים באשמורת לקראת נתינת התורה? וכי ניתן לומר, שדור דעה עשו כך מפני עצלות ואהבת השינה חלילה?

עוד יש לתמוה, מדוע לא מצינו שהיתה תביעה גדולה על ישראל על כך שלא השכימו לקראת מתן תורה, ואף לא מצינו שמשה רבינו הזהירם מבעוד מועד להשכים לקראת מעמד זה? ואם נאמר שישראל שבאותו הדור כראוי נהגו, מדוע בכל הדורות נהגו ישראל להשכים בליל שבועות ולעסוק בתורה מבעוד ליל?

בין לוחות ראשונים ללוחות אחרונים

כדי לבאר את הדברים, יש להקדים ולבאר ענין אחר, והוא – ההבדל שבין הלוחות הראשונים אשר ניתנו קודם חטא העגל, ובין הלוחות השניים אשר ניתנו לאחריו, וכדלהלן.

בשעת נתינת התורה בלוחות הראשונים, לא שלטו בישראל מעכבים ומפסידים, וכפי שאמרו בגמרא (עירובין נד ע"א): "מאי דכתיב (שמות לב, טז): 'חרות על הלֻחֹת' – אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל ['חרות' משמע חקוק ואינו נמחק לעולם (רש"י)]". ועוד אמרו במדרש (תנחומא [בובר] פ' כי תשא סי' יב): "מהו חרות… רבי יהודה אומר חירות מן המלכיות, רבי נחמיה אומר חירות ממלאך המות, ורבותינו אמרו חירות מן היסורין". היינו, שבאותה שעה היו כלל ישראל בני חורין לחלוטין, הן מן השכחה, הן מן המלכויות, והן ממלאך המות ומן היסורין.

אולם, משעה שנשתברו הלוחות הראשונים וניתנה התורה בלוחות השניים, שלטה השכחה בלימודה, ונגזר על ישראל שלא ישיגוה אלא מתוך קושי ומאמץ, כפי שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני פ' כי תשא רמז שצא): "באותה שעה [-כשנשברו הלוחות] נגזרה גזרה על ישראל, שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד, ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף, ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות".

וכן כתב הבית הלוי (ח"ב דרוש יח): "בהלוחות השניים נתחדשה צער ויגיעה גדולה להלומדים, חדא שנתחדש להם שכחה… וגם הרי ניתוסף להם צער ויגיעה על ידי היצר הרע המבלבל אותם גם בעת לימודם, ובראשונים לא היה יצר הרע שולט בהם".

לוחות אחרונים – מתוך עמל ויגיעה

זהו אם כן ההבדל העיקרי שבין הלוחות ראשונים ללוחות שניים, שבראשונים לא היו ישראל צריכים לצער ויגיעה על ידי היצר הרע, ואילו משנשתברו הלוחות, וניתנו הלוחות השניים, נגזר על ישראל שילמדו את התורה "מתוך הצער ומתוך השעבוד, ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף, ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות", ואם לאו אין היא מתקיימת בידם.

עוד כתב הבית הלוי (שם), שבלוחות הראשונים היתה כל התורה כולה – הן זו שבכתב והן זו שבעל פה – כתובה על הלוחות, על כל פרטיה ודקדוקיה, ולפיכך לא היה דבר מן התורה נשכח מישראל, דבר המלמד על מהותם של הלוחות, שהיתה התורה גלויה לישראל לגודל מדרגתם, ולא היתה השיכחה שולטת בהם, אולם על הלוחות השניים לא נכתבה אלא תורה שבכתב, ועל כן נשכחו הלכות רבות.

לפי זה יש להוסיף ולומר, שמתחילה אף לא היו צריכים ישראל לעמול כדי להשיג את כוונת התורה לאמיתה, שהרי הכל נתפרש על הלוחות, אולם בלוחות השניים, כאשר ניתנה התורה כשהיא סתומה וחתומה, צריכים היו ישראל לעמול בתורה ולהתייגע בה רבות, כדי להבינה לעומקה כראוי.

פסל לך – ההכנה ללימוד התורה

ונראה לבאר, שזהו הטעם לכך שבלוחות האחרונים נצטוה משה רבינו להכין את הלוחות בעצמו, וכמאמר הכתוב (שמות לד, א): "פסל לך שני לֻחֹת אבנים", שלא כבלוחות הראשונים אשר היו מעשי ידיו של הקב"ה, כדי לרמוז לישראל שמעתה אין כלל ישראל יכולים להשיג את התורה בלא הכנה מוקדמת של עמל ויגיעה. וכעין זה כתב הגאון רבי שמעון שקופ (הקדמה לשערי יושר ח"א) על הציווי שנאמר למשה: "פסל לך שני לֻחֹת אבנים" – "הוא רמז לכל מקבלי התורה, שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו לכתוב עליהם דבר ה', וכפי הכשרתו בהכנת הלוחות כן תהיה קבלתו".

החיוב לברך ברכת התורה – מהתורה

על פי זה יתכן לבאר תמיהה נוספת – מדוע החיוב לברך ברכת התורה הוא מן התורה [לדעת רוב הפוסקים, עיין משנ"ב סי' מז ס"ק א], שלא כבשאר המצוות, שחיוב הברכה עליהן אינו אלא מדרבנן, במה שונה מצות תלמוד תורה משאר המצוות, ומדוע דוקא עליה נצטוינו לברך מן התורה?

אמנם, לפי האמור יתבאר הדבר באר היטב, שכיון שהתורה אשר ניתנה בלוחות שניים, תורה של עמל ויגיעה היא, אי אפשר לזכות בה אלא לאחר הכנה ראויה מצד הלומד, ועל כן צריך האדם לברך ברכת התורה בכל יום ויום, כדי לחדש בעצמו את ההכנה הראויה לזכות לחסד ה'.

ליל שבועות – דוקא בתורה של הלוחות השניים

מעתה יתיישבו היטב כל הקושיות בהן פתחנו – מדוע לא השכימו ישראל שבאותו הדור מעצמם לקראת מתן תורה, מדוע לא נמצאה עליהם כל תביעה בדבר, ומדוע נוהגים אנו להיות ניעורים כל הלילה.

ולדברינו מבוארים הדברים היטב, שאכן בנתינת התורה שקודם חטא העגל לא היה צורך בהכנה מוקדמת מצד עם ישראל, שכן זו היתה סגולתה של התורה שניתנה באותה שעה – שאין היא כרוכה בצער ויגיעה, ולפיכך לא היתה על ישראל תביעה גדולה על כך שלא השכימו לקראת קבלת התורה. אולם משנשתברו הלוחות וניתנו הלוחות השניים, שוב אין התורה יכולה להיות נקנית אלא מתוך צער וקושי, ומתוך עמל ויגיעה עצומים, ולפיכך אי אפשר לכלל ישראל לקבלה מחדש בכל שנה ושנה אלא על ידי שיכינו עצמם לקראתה, בהיותם ניעורים ועוסקים בה בליל שבועות.

מכלל הדברים הללו יש ללמוד, שעל האדם להכין את עצמו הכנה רבה קודם שיגש לעסק התורה, כי אי אפשר לאדם להבין ולהשיג בחכמת התורה מאומה, אם לא ברחמי ה' ובחסדיו המרובים, ולפיכך צריך הוא להכין את עצמו בתפילה לפני ה', ולעמול ולהתייגע בלימודו, כדי שיזכה בחסד ה' ללמוד ולהבין את כל דברי התורה הקדושה.
חג שמח הרב שמעון מלכה