הרבנות הראשית מועצה דתית
חצור הגלילית
הקבלת פני השכינה
"וירא אליו ה' באלוני ממרא ... והנה שלושה אנשים ניצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל" (יח', א-ב) היתה זו שעה גדולה של קבלת פני שכינה לה זכה אברהם אבינו, משום כך נהגו אז כל דיני קבלת פני שכינה.
וכך מצינו בדברי רש"י: "ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדינין והן יושבין".
ומדוע בקש אברהם לעמוד ? משום שכך היא ההלכה, שקבלת פני שכינה צריכה להעשות בעמידה, כדברי הגמרא בסנהדרין (מב ע"א) בדין קדוש לבנה: "תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דים.
אמר אביי: הילכך נימרינהו מעמד"
והנה למרות גודל השעה, משמבחין אברהם אבינו בשלשה עוברי ארח, פונה הוא מעם הקב"ה לעברם, ומכאן למדו חז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה !
בדומה לכך מצאנו במקום אחר כי קימת עדיפות למצות הכנסת אורחים על ענינים חשובים אחרים.
מנהגו של ה "חפץ חיים" היה, שכאשר היו לו אורחים עניים בליל שבת לא היה מזמר "שלום עליכם" אלא מקדש מיד ואוכל. וכפי שפסק בעצמו בספרו "משנה ברורה" בתחילת סי' רע"א, שם נאמר בשו"ע: "כשיבוא לביתו ימהר לאכול מיד", ומבאר ה "משנה ברורה": "הינו לקדש, כדי שיזכור שבת בעת תחילת כניסתו, ואם אינו תאב לאכל, יכול להמתין מלקדש עד שירעב, שכבר זכר את השבת בתפילתו". אולם, מוסיף ה 'משנה ברורה' , כאשר יש לו אורחים, עליו לקדם את פניהם ולפנות לאכול מיד !
רבי ליב חסמן, המשגיח דישיבת "חברון", שאל פעם את ה"חפץ חיים" אודות הנהגתו שלא לזמר "שלום עליכם" בעת שהיו אורחים מסובים על שולחנו.
השיב ה"חפץ חיים" : המלאכים אינם רעבים, ואין הם סובלים צער של רעב, ולכן ביכלתם להמתין עד שהאורח ישבור את רעבונו.
בת של מלך
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל" ואמרו חז"ל אמר רב יהודה, יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי באהל – "כדי לחבבה על בעלה. ופירש רש"י להודיע לאברהם שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לשאול אחריה (וכן איתא במדרש על הפסוק "וימהר אברהם האהלה אל שרה". שהיתה צנועה ויושבת פנימה).
שרה אימנו שהיתה "צנועה ויושבת פנימה", הורתה את הדרך לכל בת מלך כי מקומה פנימה. וכמנהג נשות ישראל מימים ימימה, בהקפדה יתירה על צניעות ה"אהל", אם בלבוש ואם במעשה ודיבור, ובכל דבר וענין שהצניעות יפה לו.
"בת מלך" אותה מגדיר דוד המלך בתהילים – היא כל בת ישראל, ובת מלך אינה לבושה כאחת הנשים הפשוטות והריקניות שברחוב, לבת מלך בגדי מלוכה המכבדים אותה ואת מעמדה, היא לובשת אותם מתוך ידיעה ברורה שבכך היא מכבדת את עצמה ואת התואר שהוענק לה.
מעולם לא ראינו בת מלך שהתלוננה על בגדי המלכות היפים שהם מכבידים עליה, לא קרה שמלכה ביקשה לצאת לרשות הרבים בלי כתר הזהב המשובץ ביהלומים, רק משום שחם לה איתו או שהוא מעיק עליה מסיבה אחרת, לבת מלך יהודית מלבושים משלה המעידים עליה כי היא ביתו של מלך מלכי המלכים. היא אינה לבושה כאחת העם.
בת מלך גם אינה מסתובבת בשווקים דרך קבע, כל כבודה בא לידי ביטוי – פנימה, בתוך הארמון.
מצינו במדרש חז"ל המספר על מלכת שבא שהגיעה לירושלים כדי לעמוד על חכמתו הנדירה של שלךמה מלך ישראל, והיא בקשה לבחון אותו, לקחה מלכת שבא 150 בנים ובנות והלבישה אותם בלבוש זהה של שמלות, עד שלא ניתן היה להכיר מיהו הבן ומי היא הבת, היא פיזרה סוכריות לכל עבר ונתנה לכולם לאסוף אותם, שלמה המלך לא הרהר פעמיים: הוא מיד הצביע בבירור מי הם הבנים ומי הן הבנות, כשמלכת שבא התפעלה מחכמתו, הוא הסביר לה שהיה זה קל למדי, הבנים לא שמו לב ללבושם כשהתכופפו שולי השמלה התרוממו, הקצוות התעופפו ולא איכפת היה להם, אך הבנות דרגו ללקט מהריצפה כשיד אחת מושכת את שולי שמלתן, שומרות על צניעות הטבע הטבוע עמוק בדמן.
מרן החזון איש היה אומר כי לעתיד לבוא יעיר הקב"ה את מתי ישראל בתחיית המתים מטל מיוחד של לומדי תורה שהזיעו והתייגעו על תלמודם והנשים, במה הן תזכנה ? איזה טל שלהם יתרום לתחיית המתים ? השיב החזון איש אותן טיפות זיעה מצטברות בשל כפתור סגור או בגד או גרב העוטפים בצניעות, הינם אלה שיהיו הטל שיצטבר למען תחיית המתים.
בברכת שבת שלום ומבורך
הרב שמעון מלכה יו"ר המועצה הדתית
פרשת "וירא"- פרוש נוסף
מהפרשה: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים ..."
אחד השלבים הקשים במרוצת חייו של אדם הוא הזיקנה. לצד הכבוד שמעניקה היהדות לזקן והמעלות האישיות בהן השתבחו המבוגרים, כמו חכמה וניסיון חיים, ועוד..., הזיקנה מעוררת גם קשיים ואובדן היכולות הפיזיות. זיקנה הופכת אנשים דינמיים שגידלו משפחות וחוללו מהפכות. למוגבלים הזקוקים לסעדם של אחרים. ועל זה מבקש אפילו המלך דוד: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי". (תהלים ע"א)
באים בימים?
פשוטו של מקרא (אפשר גם לפרשו באופנים אחרים), הפירוש: "בא בימים" הוא – כפשטות הכתוב – שהגיע ובא (נכנס) בתוך הימים. זאת אומרת, שאין זה תיאור מספר שנות האדם (אם רב או מעט), אלא אופן חייו של האדם בימים אלו.
צריך ויכול האדם להכניס את מהותו ונפשו בתוך כל יום ויום שאז כל יום ויום וכל מאורע ומאורע פועל ומשפיע עליו, עד שניכר בתוי פניו של האדם הזקן.
ומכאן ההבדל בין "זקן" לבין "בא בימים" הוא הבדל בין כמות שנות החיים לאיכות החיים באותם שנים.
אפשר שאדם זקן יחיה שנים רבות, ועדיין ייתכן ששנים אלו עברו וחלפו עליו מבלי להשאיר כל רושם...
"אַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים ..." שמילאו ימיהם בחסד ובמעשים טובים.
ואנחנו? הלוואי ונבוא בימים... ויתקיים בנו הפסוק: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים." (זכריה, ח')
"תספור את הגיל שלך בחברים,
לא בשנים.
תספור את החיים שלך בחיוכים,
לא בדמעות." (ג'ון לנון)
יהי רצון שהקב"ה יאריך את ימינו בטוב כדי שנזכה לחנך ולעשות הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם.
מפטירין: "ואשה אחת" (מלכים ב', ד')
שבת שלום🌹🍃🌹🍃🌹
פרשת וירא - פרוש נוסף
כוחה של תפילה אין של ישראל אלא בפיהם
"הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר" (בראשית י"ח, כ"ז)
וברש"י: לשון תפילה
נתן בידינו אמצעי מיחד של דמעה ובכי, אשר ביכלתו לחולל נפלאות, לבקע רקיעים ולהגיע עד כסא הכבוד. וכך כתב רבנו יונה: "והמתפלל בדמע, תפלתו נשמעת, שהרי שערי דמעות לא ננעלו".
בילקוט שמעוני מובא מעשה המלמד על מעלתה ועל כחה של תפלה:
מעשה בחסיד אחד, עני מרוד, שהיה רגיל להתפלל לה' יתברך שימציא לו את פרנסתו. והיה מתחנן מעמק לבו שיהא זה בדרך של כבוד, ולא יצטרך למתנת בשר ודם.
נגלה אליו אליהו הנביא בדמות של גוי, אמר לו: "הא לך שתי מטבעות זהב, עשה בהם סחורה, ותראה ברכה במעשיך".
אך החסיד סרב, הוא לא רצה להנות ממתנת בשר ודם.
אמר לו אליהו הנביא: "קחם בתורת הלואה, וכשיהיה לך להשיב – תשיב".
נטל החסיד את המטבעות ומשכן אותם, תמורתם לוה סכום כסף גדול, והחל לסחר בו. הוא ראה ברכה במסחרו, ועד מהרה התעשר עשר רב.
ככל שהלך אותו חסיד והתעשר, כך הלכו ופחתו תפלותיו. עם הזמן היה שקוע כל כלו במסחרו, לא היה לו פנאי להתפלל, ואף לא ראה צרך להתפלל, שכן עסקיו פרחו ושגשגו.
קרא הקב"ה לאליהו הנביא ואמר לו: ראה מה עשית, היה לי בעולמי חסיד נאמן, שהיה שופך שיחו לפני, ומאז נתת לו שני מטבעות זהב, גרמת לו לחדל להתפלל.
אמר לו: "רבונו של עולם, אלך אליו ואטל בחזרה את מטבעות הזהב".
הלך אליהו אל אותו חסיד, ודרש ממנו שישיב לו את מטבעות הזהב. נטל החסיד את המטבעות הממשכנים והשיבם לאליהו.
והנה, מרגע שהחזיר את המטבעות, הורע מזלו של אותו חסיד, והלך וירד מנכסיו. בצר לו, חזר להרגליו הישנים והטובים. נכנס לבית הכנסת ונשא תפלה לבורא עולם מלבו השבור.
נגלה אליו אליהו הנביא ושאל בשלומו. אמר החסיד: "נהפך עלי מזלי, אבדתי את כל עשרי".
"וכי יודע אתה למה אבדת את ממונך? – כי מאז שהתחלת לראות ברכה בממונך, אבדת את תפלותיך. הקב"ה משתוקק ומתאוה לתפלותיהם של ישראל. אם תרצה, אחזיר לך את מטבעות הזהב, אך בתנאי שלא תאבד את תפלותיך".
אמר החסיד: "שגיתי בדרכי! הואיל והייתי שקוע במסחרי, לא נתתי את לבי להתמיד בתפלותי. אולם עתה אלמד לקח, אעסק במסחר, ולא אחדל מתפלה לבורא עולם".
החזיר אליהו את שני מטבעות הזהב לחסיד. החסיד שב למסחרו ועשה בו חיל רב, אך הפעם לא שכח את אלוקיו, והיה מתמיד בתפלותיו כמימים ימימה.
טרם יקראו ואני אענה
אחד הרבנים בירושלים, מחבר ספרים ידוע, עמל זמן רב על אחד מספריו. הוא השקיע בו ממון רב, והדפיסו באלף עתקים שהופצו בחניות הספרים. הוא קוה שבמהדורה הראשונה יכסה את ההשקעה, ובהכנסות יממן את המהדורה השניה, ממנה אולי יצליח לשלשל מעט רוחים לכיסו.
אך כל דבר צריך מזל, אפלו ספר תורה שבהיכל (זהר נשא, קלד ע"א). במשך תקופה היה הספר מנח בחניות הספרים כאבן שאין לה הופכין. כעבר זמן אסף המפיץ את הספרים ממדפי החניות, והחזירם לרב המחבר.
מה יהיה עכשיו? היכן יאחסן את הספרים? ומה יהיה על ההשקעה הגדולה?
הרב היה שרוי בצער. בצר לו, הלך לכתל המערבי ושפך שיחו לפני בורא עולם.
כששב לביתו, צלצל הטלפון. על הקו היה יהודי מחו"ל, גביר גדול. "בקרוב אני מחתן את בני. שמעתי שחברת ספר חדש. אני רוצה לקנות ממך אלף עתקים, כדי לחלקם לכל המזמנים בחתנה"…
הרב לא ידע איך להודות להשם יתברך – "והיה טרם יקראו ואני אענה" (ישעיהו סה, כד). הוא התנצל באזני הגביר שאין לו אלף עתקים, נשארו רק תשע מאות וארבעים…
עוד באותו שבוע הוא קבל סכום גדול שכסה בבת אחת את כל ההשקעה, ובנוסף לכך נשארו לו רווחים נאים.
השגחה פרטית מכח התפלה
ספור מפלא נוסף של השגחה פרטית שספר אותו רב:
הוא השקיע ממון רב בהוצאת אחד מספריו. הוא היה שקוע בחבור ספר אחד על הלכות טהרה, ולא היה לו פנאי למצא משקיע לספרו, ובעקבות זאת נאלץ להכנס לחובות כבדים.
מה עושים? פונים לבורא עולם. הלך לכתל המערבי והתפלל לה' שיזמן לו משקיע להוצאת הספר.
בדרך הטבע, אין זה פשוט למצא אדם שיסכים לממן הוצאתו של ספר. יטענו לו: אם אין לך כסף, למה הוצאת את הספר?!
בשובו מהכתל ראה אדם זקן, שמעד ונפל על הארץ. מהר לתמך בו ולסיע לו להתרומם. שאל הרב את הזקן: "להיכן כבודו צריך להגיע?"
"לרחוב פלוני בשכונת רחביה".
הרב הזמין מונית ונסע עמו לביתו, סיע לו לרדת מהמונית והוליכו לביתו. הזקן הודה לו מקרב לב על סיועו. לאחר מכן נטל הזקן פתק ובקש מהרב שיכתב בו את פרטיו. הרב כתב את פרטיו והחזיר את הפתק לזקן. הזקן עלעל בפתק, וכשראה את כתבתו של הרב, שאלו אם מכיר הוא אדם פלוני. השיב הרב שהוא שכנו הטוב של אותו פלוני.
השנים נפרדו לשלום. כשהגיע הרב לביתו כבר חכה לו השכן פלוני ליד דלת ביתו ואמר: "הזקן שעזרת לו בקש ממני לבוא אליך. אתה יודע מיהו?"
"לא".
"זהו העשיר הידוע, שתרם מיליונים למוסדות תורה. הוא שלח אותי לשאל אותך במה אפשר לעזר לך"…
הרב ספר לשכנו על ההשקעה הכספית הגדולה בהוצאת ספרו. השכן ספר על כך לעשיר, מיד שלף העשיר פנקס צ'קים מכיסו וכסה את כל חובותיו.
צאו וראו מהו כוחה של תפלה!
לעילוי נשמת אבי מימון בן תמר
שבת שלום ומבורך הרב שמעון מלכה